מחשבה אינה מזיקה אלא אם כן מאמינים בה. לא המחשבות שלנו גורמות לנו סבל, אלא ההיקשרות אליהן! ההיקשרות למחשבה פירושה להניח שהיא אמיתית, מבלי לחקור! שנים רבות אנחנו יכולים להתהלך עם מחשבה שנקשרנו אליה, ולחשוב שהיא מספרת לנו מי "אנחנו". המחשבות שלנו באות וחוזרות כמו עננים הנעים בשמיים ריקים. הן כמו משב רוח כמו העלים על העצים, או טיפות הגשם המטפטפות. המחשבות באות מהסיפורים שלנו על עצמנו. הן באות כדי לחלוף, לא כדי להישאר, והאמת שאין בהן נזק כל עוד לא נקשרנו אליהן. כל עוד לא התייחסנו אליהן כאילו הן אמת מוחלטת. וזו באמת רק האמת?! הן יכולות להופיע סתם כך, וכשנתבונן בהן ונחקור אותן, נוכל אף להתיידד איתן. אי אפשר להרפות מהמחשבות. לכן עלינו לפגוש אותן בהבנה, ואז הן יכולות להרפות מאיתנו. אם נקבל מחשבה מכאיבה כלשהי בהבנה, בפעם הבאה כשהיא תופיע אולי נוכל כבר להתייחס אליה כאל מחשבה מעניינת, נסביר לה שאולי פעם היא הייתה סיוט ממשי עבורנו, אבל כעת היא רק מעניינת. ואולי כשהיא תופיע שוב, נחשוב שהיא מצחיקה, ובפעם הבאה אולי לא נבחין בה אפילו. חשוב שנהיה מודעים "לסיפורים" שלנו. סיפור יכול להיות על העבר, על ההווה או על העתיד. הוא עשוי לספר לנו איך הדברים צריכים להיות, מה הם יכולים להיות, או למה הם כאלה. סיפורים צצים בראשנו מאות פעמים ביום. כשמישהו מעקם פרצוף לקראתנו, כשמישהו קם בלי לומר מילה ויוצא מהחדר, כשמישהו לא מחזיר צלצול, כשמישהו אומר משהו בציניות והוא בכלל מתכוון לפרגן. כשבן/בת הזוג מדבר/ת אלינו בנימה מסוימת, כשהילד שלנו טורק את הדלת. הפרשנות שלנו לאירועים האלה, הם סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, אלו תיאוריות נהדרות לבדיקה ולחקירה שמספרות לנו מה משמעותן של כל ההתרחשויות האלו. אך עלינו לזכור שאלו רק תיאוריות ומחשבות ולא האמת. הן רק פירוש אחד שאנחנו ייחסנו לסיטואציה. בתוך קשר זוגי קורה שאנחנו מספרים לעצמנו סיפורים על בן הזוג, על כוונותיו (הזדוניות כמובן). שמתי לב שכשאני במצב "כפית", כלומר, כשאני לא הכי ישרה, כל השדים עולים. ובמצב כזה, כל משפט שבן הזוג אומר לי אני מיד חושבת לעצמי "כן, לא אכפת לו," "זה לא באמת מעניין אותו המצב," "הוא לא רואה אותי," "הוא לא מספיק רגיש אליי," הייתי רוצה ש…", וחשה שמזלזלים בי. אני יודעת היום בוודאות שכל תחושת מועקה שסבלתי ממנה אי פעם, נבעה מהיקשרות שלי למחשבה לא אמיתית. כיום אחרי שנות מודעות רבות אני ערה לעובדה שמאחורי כל הרגשה לא נוחה קיימת מחשבה שאינה תואמת את האמת שלנו. מחשבות כמו – "ברור שבעלי צריך להסכים איתי", "אם הוא לא הגיע לאירוע מסוים אז זה אומר שאני לא חשובה לו," מובילות לתחושת מועקה ולחוסר נוחות. לרוב אנחנו חושבים מחשבות שמתווכחות עם המציאות, ואז אנו חווים מועקה, שבעקבותיה אנחנו פועלים ומגיבים, ויוצרים לעצמנו לחץ מיותר. אז כן, עלינו להבין לעומק מה הגורם המקורי לכל הסיפורים שלנו וזוהי – המחשבה. כדי לנסות ולשנות את תחושותינו המעיקות אנחנו נוטים להפנות את המבט החוצה, אולי באמצעות גורמים חיצוניים נצליח לשפר את הרגשתנו – אם נשנה התנהגות של מישהו אחר, אם נאכל אוכל טעים, אם נצא לקניות… אנחנו נסחפים על ידי רגשות חזקים וזה מחריב לנו את החיים. לכן, כדאי לזכור שכל תחושה מעיקה היא כמו פעמון אזעקה, או צלצול השכמה של שעון רחום שאומר לנו לבדוק את החשיבה שלנו, האם אנחנו חיים בסיפור האמיתי של חיינו. כי חיים שקריים תמיד מעיקים. כשאנחנו מנסים לשנות ולתמרן באמצעות פנייה החוצה – אנחנו לא מכבדים את צלצול ההשכמה. יש לציין כי בדרך כלל אנחנו מודעים להרגשה לפני שאנחנו מודעים למחשבה, לכן אני קוראת לזה צלצול השכמה כי הוא מודיע לנו שאנחנו לכודים בתוך המחשבה, ושרצוי שנחקור אותה. ברגע שאנחנו מבינים, דרך החקירה הפנימית, שהמחשבה היא לא אמיתית ושהיא זו שגורמת לנו לסבל, אנו צריכים להתרחק ממנה. "לפני המחשבה לא סבלתי, עם המחשבה אני סובלת, סובלת מאוד." כשאנו מזהים מחשבה לא אמיתית, ייתכן שכבר עשינו חצי עבודה או אף את רובה, והסבל ירד. תרגיל: אם תכניסו את היד שלכם לתוך האח, האם יהיה צורך לומר לכם להזיז אותה? לא, כשהיד מתחילה להישרף, היא זזה מיד, אינסטינקטיבית! אז עם הדימוי הזה עושים את "העבודה, החקירה": 1. איך אני מגיב/ה כשעולה בי המחשבה הזו? (יד בתוך האש) 2. האם המחשבה שעלתה במוחי היא אמיתית? 3. האם אני יכול/ה לדעת בוודאות שזו האמת? 4. מי אהיה בלעדיה? (מחוץ ללהבות) אם כן, אנחנו מתבוננים במחשבה, מרגישים את היד באש ובאופן טבעי חוזרים למצב המקורי. לא צריך לומר לנו כלום. זכרו את המשפט הזה הוא חשוב כל כך. אז בפעם הבאה כשהמחשבה תעלה, ההכרה תתרחק מהאש באופן אוטומטי, כי כל התשובות שאנו זקוקים להן זמינות לנו והן תמיד בתוכנו. החקירה הזו מזמינה אותנו להיות במודעות פנימית של סיבה ותוצאה. היא מעוררת אותנו לחיים, היא מאזנת ממקור עמוק בתוכנו והיא יוצרת בתוכנו כלי לריפוי והגשמה של היותנו. (עפ"י שיטת עבודה של ביירון קטי) אורה שושן, ראש מרכז חיבורים לזוגיות ומשפחה בית שאן והעמק ליצירת קשר: 0559114672 | mishpaha@hiburimbs.org
