"אחרי שהישות הזוגית לוקחת שני אנשים נפרדים, מתיכה אותם לאחד ומרחיבה אותם לכדי משפחה,
הגיע הזמן לחזור ולהיפרד קצת כדי להתרחב ולגדול גם לחוד- לא רק כזוג.
ספייס הוא קריטי ומהותי לגדילה של כל אחד ואחת ברצונות, בחלומות, בנביעה העצמית
ובניצוץ האלוקי הייחודי של הנשמה". (מיכל לבינסקי ושי אביבי)
המרחק הנכון בין גבר לאישה מתעתע, והוא משתנה כל הזמן.
יש בו ריקוד עדין, רגיש, פגיע.
אם לא נשים לב למרחק הנכון, אפשר לחשוב בטעות שהאהבה נגמרה, שפשוט משעמם, משמים ונמאס.
אם לא שמים לב אפשר פשוט להתעייף, להתייאש , ולחפש…
המרחק בין איש לאישה דורש הקשבה, ותשומת לב.
שלפעמים זקוקה לספייס מבלי יסורי מצפון ומבלי שזה שחי לצידי יחשוב שהוא לא מספיק טוב, ושאני לא נגד אף אחד , אלא בעדי.
ופתאום,
מתקרבים,
ופתאום,
מתרחקים,
וככל שמתרחקים יותר, כך מתקרבים יותר.
הכל מתחיל מהראש שמשפיע על הלב.
והאמת, יש לנו איזה דימוי של איך מפגש אמור להיראות, ואיך אנחנו אמורים להרגיש בו, אבל הדימוי הזה סתם מכאיב כי הוא לא תואם את ההרגשה שלנו.
אם למשל נוכל לקבל שלפעמים אין לנו את תחושת הגעגוע, או אם קרה ולא הצלחנו היום לדבר או להתקרב, זה לא מעיד על אהבה או היעדר אהבה.
אז תארו לעצמכם מצב שבו כיף לנו ביחד, וגם כיף לנו לבד. ואז נשוב וניפגש ויהיה לנו כיף יחד.
כמה כיף להמיס את ההגנות, את התפיסות והקיבעונות שלנו בראש.
והגעגוע והאי-געגוע והכאב והאהבה מתערבבים יחד ואפשר לנוח, ואפשר רגע לא לזוז, לא רחוק ולא קרוב.
אפשר פשוט להיות, ולאהוב.
מאחלת לכולנו המון כיף בזוגיות שלנו,
אורה שושן,
ראש מרכז חיבורים לזוגיות ומשפחה בית שאן והעמק.
