לזהות את הכפתורים הרגשיים שלי

איש ואישה נפגשים וקורה הנס הזה המטורף המדהים והם מתאהבים. האנדרופינים משתוללים, כל פגם נראה מושלם. טבעם של דורות, של שנים, משתנים, מתגמשים כדי להתחבר. הטבע פועל בחכמתו העיוורת כדי לקרב בינינו להעמיד ולדות וצאצאים ופשוט להתחבר באור האהבה שמכסה על כל הפשעים. עובר זמן,חודש חודשיים, חצי שנה גג שנתיים. מפלס ההורמונים יורד, האור כבר לא מסתיר את מה שלא באמת עובד. זה כבר לא מרגיש כזה קסום לאט לאט עולים לפני השטח החוסרים שלא מצאו מילוי. אנחנו סוטים מהדרך, במקום זרימה של נתינה וקבלה הדדית, בהיזון חוזר מתחילים להשליך. מצפים בשתיקה רועמת, תוקפים או דורשים ממי שאיתנו להשלים … להשלים…. להשלים… למלא את כל מה שהחסרנו שלא קיבלנו מההורים. הופכים אותו בלא ידיעתו, בלי ידיעתנו לאבא או אמא שמעולם לא היה לנו זה שיתן הכל שיראה לבד שיבין. כל הפחדים, המגננות והחלקים החייתיים ההישרדותיים עולים. זה כבר לא מרגיש כמו מפגש פסגה של שני חצאי נשמה, זה יותר כמו התרסקות חופשית, התנפצות על זכוכית האכזבה אלא אם כן נשכיל לקחת את האור הזה שחווינו, שהראו לנו, מה יכול להיות בינינו אם רק נבנה לזה כלי, נתבגר רגשית, נלמד לדבר, נתפשט מאגו, מההישרדות ונפתח את הלב. במקום לנסות לשלוט באמצעות שתיקה, מניפולציות, או תוקפנות, האשמות וצעקות נלמד להבין מהן כפתורי הרגישות שלנו. שההתאהבות תהפוך לאהבה יציבה, טובה ומצמיחה. לבנות כלי יציב בעצמנו, לבנות אותו בתוכנו מדרגה אחר מדרגה, כל אחד ואחת בביתו/ה בחלקו/ה שלו/ה הקטנה. כלי לחיבור שמתקיים, כלי לאור האהבה. בטורים הבאים אפרוס בפניכם כלים שונים שיאפשרו לכם להרגיש זוגיות ראויה. 1-ראשית עלינו לזהות את הכפתורים הרגשיים שנוצרו במערכות יחסים קודמות במשפחה הגרעינית. נשתדל לעצור את התגובה האוטומטית ונשאל את עצמנו: מה אנחנו מרגישים מתחת לכעס ?לא אהובים? דחויים? לא מוערכים? 2- נפנה את המבט פנימה ונבדוק איזה רגש נלחץ כעת אצלינו? 3- המבט פנימה עוצר את האשמה – לא הוא/ היא גרמו לי להרגיש ככה, זה הכפתור שלי. 4- אם לא היה לי את הכפתור – איך הייתי מרגיש/ה, מגיב/ה אחרת, וכך להגיב. העבודה עם הכלי הזה מאיר לנו את העיניים הטובות כלפי עצמנו וכלפי בן/ת זוגינו. במקום תגובתיות, אנחנו מתחילים לקחת אחריות רגשית על המקומות הכואבים שלנו. חשוב לזכור שהזיהוי של הכפתור לא בא לבטל את מה שאנחנו מרגישים, יחד עם זאת נרצה לא להשליך על בני זוגינו את הפגיעות, ונתאמן בלהרגיש ולהגיב אחרת. בנוסף כשאנחנו מזהים את הכפתור ולוקחים אחריות עליו, רצוי לתקשר בכנות את הזיהוי הזה לבני/ות זוגנו ולבקש שיתחשבו בכפתור הרגיש שלנו. זה נדיב, זה הכרחי לקיומנו. זה לא בשמיים, זה בפינו ובלבבנו לעשותה. באהבה ובהצלחה