לפני כמה שבועות שיתף אותי זוג בקליניקה בוויכוח ביניהם: "איך אפשר לגדל ילדים עם אופטימיות כשהכול מסביב כל כך חשוך?" הם חיכו שמישהו יגיד להם מתי יהיה אפשר לקוות שוב לטוב. אבל אולי אנחנו מחפשים בכיוון הלא נכון? מה אם אנחנו לא אמורים לחכות לגאולה שתקרה, אלא יוצרים אותה בפעולות יום-יומיות? הראייה הכפולה בנבואות ישעיהו הוא רואה הן את החורבן הנוכחי והן את התיקון העתידי. "עָרֵי קׇדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר" – ובאותה נשימה – "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה". זו היכולת לראות את המציאות הכואבת וגם את הפוטנציאל הנסתר בתוכה. כשהמתבגר סוגר עלינו דלת בכעס – האם אנחנו רואים רק התנהגותו הבעייתית או ילד שמתקשה עם השינויים שעוברים עליו? כשבני הזוג מגיעים עייפים ובקושי מתייחסים – האם זו אדישות או עומס שמחייב חמלה? הגאולה מתחילה כשמפסיקים לראות רק את פני השטח ומחפשים את הנקודות הטובות. להיות בעלי הבית הגאולה קורית כשלוקחים את מה שיש במציאות – הזמן המוגבל, הכעסים, הקונפליקטים – ומקדשים אותם. במקום להיות "אורחים" בחיינו שרק מגיבים למה שקורה, אנחנו נהיים "בעלי הבית" – אנחנו יוצקים משמעות לרגעים, מחליטים איזו אווירה תשלוט ואיך נגיב לקושי. בעל הבית יודע שכל פינה שייכת לו ואחראי עליה. כך גם האחריות על הרגשות, המחשבות והמילים שלנו. ילדים כמראה כשמתחילים לחיות מתוך ראייה גאולית – רואים בכל רגע הזדמנות ליצירת משמעות – הילדים מרגישים את זה. הם נהיים פחות תובעניים ויותר שותפים. הם לומדים שיש להם תפקיד פעיל בבניית האווירה. הילדים הם הנביאים הקטנים של הבית – הם יודעים לזהות מתי ההורים חיים מתוך אמת פנימית ומתי רק "מציגים" שהכול בסדר. הגאולה כתהליך יום־יומי תקופת הנחמה מזכירה לנו: הגאולה אינה יעד אלא תהליך. כל יום אנחנו מחליטים – גלות או גאולה? כל רגע של הקשבה אמיתית, של סבלנות כשקשה, של בחירה באהבה על פני הכעס – זה משיח קטן שמתגלה. הגאולה הגדולה תגיע כשנצבור מספיק רגעים קטנים של גאולה. והמקום הכי טוב להתחיל בו הוא בבית, עם האנשים הקרובים אלינו. אורה שושן ראש מרכז חיבורים לזוגיות ומשפחה בית שאן והעמק 055-9114672 | mishpaha@hiburimbs.org להצטרפות לקבוצת הוואטאצפ השקטה "מתחברים למשפחה2": https://chat.whatsapp.com
