הרחבת גבולות

"הבסיס של כולנו משותף, כשסוף סוף נבין את זה, נוכל להתחיל מהתחלה" (מיה אוחנה מורנו). כל השבוע אני מוצאת את עצמי בצער ובכאב, מנסה לעשות רק את מה שאני חייבת. מוצאת את עצמי בוכה בתוך חדר הטיפולים או כמעט בוכה, מתאפקת שלא לבכות. כל כאב וצער שמביאים איתם מטופלים לחדר מציפים אותי בצער השכינה, באבל הלאומי שאומה שלמה עוברת. ואני תוהה לעצמי, איך חלקים שונים בעם ממשיכים להתקוטט ולהאשים אחד את השני, וגם אנחנו בתוך חלקת האלוקים הקטנה שלנו, בסביבתנו הקרובה. "עוד ארבעים יום ונינווה נהפכת" אלו 40 הימים שבין ראש חודש אלול ליום הכיפורים, 40 ימים של תשובה. אלול זה מבקש מאיתנו להיות מסוגלים להרגיש יותר את הזולת. יש לנו פה הזדמנות לפתוח חלונות בזמן, ואם לא נגיע להבנה אמיתית – שמצד אחד אנחנו כל אחד לחוד אבל מצד שני אנחנו חייבים ומצווים להיות ביחד – כל הארץ היפה שבינינו תהפוך לעיי חורבות. עלינו לעורר ולכוון דווקא בחודש זה, חודש הסליחה והרחמים, את כל האנרגיות שלנו למטרה זו. אנחנו חייבים להרחיב את הכלי. רבי שלמה קרליבך אומר – מדוע נישואים רבים כל כך מתפרקים? איש ואישה שייכים זה לזה, אבל השייכות הזו לפעמים 'עולה להם על העצבים'. הם רוצים משהו שלא שייך להם, משהו אחר. הם רוצים לשנות את האחר ובטוחים בצדקתם. בפרשת השבוע ראה נאמר "כִּי יַרְחִיב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ…" איך אנחנו מרחיבים את הגבולות? זה דורש עבודה אמיתית מכל אחד ואחת מאיתנו. פעמים רבות אני מרגישה שדווקא אירועי שבעה באוקטובר חיזקו בי את ההרגשה שאני צודקת, והם, הצד השני, טועה ומטעה, הורס ומחבל במדינה. אבל אני יודעת שדינמיקה בין בני זוג או בין בני אדם היא פעמים רבות כמו ריקוד טנגו ולכל אחד יש אחריות על התנועה בריקוד. ככל שאני מתעמקת ומתבוננת פנימה ומרחיבה את הגבולות והדרכים שאני מאמינה בהם אני מתרחבת. וכשאני מתרחבת, הלב נפתח, אני מסוגלת להיות קרובה ואמפתית יותר לצד השני ועדיין להחזיק בהשקפת העולם שלי. כל חודש והשער שדרכו אנחנו מתעוררים לתנועה של התחדשות מתוך חשבון נפש. אני שואלת את עצמי מתוך יושר פנימי, מה טבח שמחת תורה שינה אצלי? שואלת את עצמי מה חסר לי, מה חסר למשפחתי? מה חסר לקהילה שלי, למדינה שלי, לעולם כולו? האם אני מוסיפה אור בעולם? האם אני על מקומי? האם אני מצליחה להזרים דרכי טוב, חסד ורחמים או רעילות, כעס וניכור? אני מבינה שחייבים השנה להגיע לראש השנה וליום כיפור אחרת. האיום הקיומי הוא ממשי, אני מרגישה איך החבל מונח על צווארנו, ממש. זה נכון, אנחנו נמצאים בצומת דרכים והמחלוקת אמיתית ופוצעת. זו המחלוקת הכי קשה שהייתה פה אי פעם מאז קום המדינה. אני רוצה להאמין שכל אחד מתוך עולם הערכים שלו והאמונות שלו, גם אם הן נוגדות את האמונות שלי, חושב שהוא רוצה בטובתי. למרות שדעותיהם מטריפים אותי, האם אני יכולה לגלות אמפתיה גם למי שלא חושב כמוני? האמינו לי זה קשה. אני כותבת שורות אלו ואני קרועה בתוכי, אך יש בתוכי גם הבנה וחמלה שהדרך היחידה לשרוד באמת היא לעשות עבודה עמוקה זו. לגלות אמפתיה גם למי שחושב אחרת ממני. חודש זה דורש מאיתנו ארבעים יום של רחמים האחד כלפי השני, בין איש לאשתו, בין הורים לילדיהם, בין חלקי העם השונים. רבי נתן בליקוטי עצות על חודש אלול אומר כי בחודש אלול אנחנו מסוגלים להיוולד מחדש על ידי דעת חדשה, כי בחודש זה נברא העולם. מתוך כך יש בחודש הזה את הסגולה לברוא מחדש מוחין חדשים. רבי אלימלך מליז'נסק אומר שבחודש הזה שהוא מזל בתולה אנו צריכים למצוא את מידת הבתולין שבנו, ולהתחזק באמונה שכל אדם יכול לחזור לנקודת ההתחלה ולהתחיל שוב מחדש. יש דרכים רבות להגיע לאותו יעד, ולכל אחד יש את המסע שלו שהוא צריך לעבור אותו בעולם. האם יום כיפור השנה, שיחול בעוד ארבעים יום ייראה אחרת? המשך הפסוק "כִּי יַרְחִיב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר…" זאת הרחבת הגבול? בבשר? בדבר הכי גשמי ובהמי? רבי שלמה קרליבך אומר – כשה' ירחיב את גבולך אז תבין שאתה יכול לאכול בשר. תבין שה' נמצא בכל הדברים בעולם, בכל מקום שאתה פונה אליו, ובכל מה שאתה עושה. האדמור מאיזביצה אומר: "היכן הגבול שלי מסתיים? במקום שאינני יכול לדמיין את ה' נמצא שם". איפה הוא נמצא? בכל מה שמעבר לנו, גם בסמטה הכי חשוכה. אם אנחנו מבינים את זה אז אנחנו מצליחים לבנות מחדש את הגבולות שלנו והם נהיים הרבה יותר רחבים. "כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע, לרכוש חום לא בכסף, לרכוש מתוך מגע. לתת בלי לרצות לקחת ולא מתוך הרגל. כמו שמש שזורחת, כמו צל אשר נופל. בואי ואראה לך מקום שבו עוד אפשר לנשום. (נתן זך)