יום הכיפורים מזמין אותנו להפנות מבט פנימה, אל עולמנו הפנימי ואל הלב. מבט כן ואמיץ, הממוסס את תחושת הנפרדות והמרחק ביננו לבין הזולת, בינינו לבין ה' יתברך. מבט המאפשר את פתיחת הלב ואת המחילה.
עלינו לחפור פנימה כמו חפרפרת מתחת לאדמה כדי להגיע למחילה.
מתחת לעולם התבניות הרגיל שלנו במחשבה, דיבור ומעשה, "ביודעין ובין שלא ביודעין".
בקשת הסליחה נעשית בווידוי הפה, השייכת לתהליך הכפרה, כלומר להתנקות מהרושם שהפגיעה השאירה בנפש.
בווידוי יש תהליך של צער וכאב עמוק המבטאים הפרעה בקשר האלוקי שבנשמתנו.
אם אינינו מסוגלים לסלוח ולהרפות מאירועים מכאיבים בחיינו, אנחנו ממשיכים לחיות בעבר ואיננו מודעים לכך שאנחנו מרעילים את ההווה ואת העתיד שלנו.
אתה בעצם נושא עימך כל אדם שלא סלחת לו, והיכולת לסלוח היא היכולת לשחרר את המסע המיותר הזה.
מחילה פירושה להיכנס לתוך ליבנו, לחוש את כאב הזולת ולהשתחרר ממנו. כאשר התודעה הנצמדת נמוגה במרחבי הלב שם מתרחשת מחילה.
ואז , יתכן ויתאפשרו המילים שמתוך תפילת נעילה "פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה היום".
תרגיל "סליחה":
בשביל לנקות באופן סופי כל פיסת ליכלוך שנותרה בליבי , מזמינה אותכם לעשות את תרגיל "הסליחה":
שבו בחדר לבד מול כסא ריק ודמיינו שבכסא הריק יושב האדם שנפגעתם ממנו. אימרו לו את כל מה שעל לבכם בלי רסן וסינון. משסיימתם לרוקן הכל מתוככם, החליפו מקום ושבו בעצמכם בכסא, עכשיו אתם בתודעה של הפוגע/ת. בקשו בשמו סליחה מכם. דברו והסבירו בשמו את כל הסיבות להתנהגות הפוגענית ושוב בקשו סליחה בכוונה יותר גדולה.
כעת חיזרו לכסא שלכם…
הסתכלות כזו יכולה לאפשר לנו מרחב לראות את האדם הפוגע מעבר לפגיעה ואף לגלות את החלקים הטובים שבו.
מניסיוני, הבור שבתוכי נסגר.
זכרו, שדווקא בשעה שנדמה לנו ששערים נסגרים בפנינו, כשאנחנו מרגישים שפנה היום ואור השמש נעלם דווקא אז נפתחים שערים חדשים.
גמר חתימה טובה!
