למה אנחנו מצפים?

"כשנולד ילד, נולדים בעצם שני ילדים.
הילד שדמיינת, והילד האמיתי. ובאיזו נקודה, צריך לבחור בין השניים"
(מתוך הסרט: "סיפור אחר")
בעומק הנפש מונחת ציפייה, דימיון, תמונה, שאיפה.
כיצד הילד שלי ייראה? מה "יביא לי נחת"?
הציפייה היא חלק בלתי נפרד מההורות שלנו. הטבעה א-לוקית מכוונת במציאות.
מה תפקידה של הציפייה הזו? לשם מה היא קיימת בתוכנו?
אנחנו יכולים לחוש את הציפייה ההורית ברבדים שונים אצלנו בתודעה.
כשאתם קוראים את המילים הבאות תנסו לחוש את הרבדים השונים:
ברובד הרוחני, הציפייה ההורית מבטאת את הרצון להמשכיות, להשארת חותם נשמתי בנצח, להשארת רישום גם לאחר שנסיים את תפקידנו בעולם.
ברובד הערכי, ההורה המצפה הוא ההורה שלוקח על עצמו את תפקיד המחנך, מתוך רצון להוביל, לכוון, ולהעביר מדור לדור "ושננתם לבניך".
ברובד הפסיכולוגי, הציפייה מבטאת את החיבור העמוק הטמון במערכת היחסים בין הורה לילדו, וכעומק החיבור כך עומק התחושה שהילד שלי משקף אותי "בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו".
"ציפיתי ממך ליותר"
לציפיות גבוהות יש השלכות שליליות על נפש הילד ועל מערכת היחסים בין ההורה לילדו.
הציפייה שלנו למשל עלולה להכביד על הילד. ליצור תחושת לחץ, עומס יתר, דרישות שאינן מתאימות לנפשו ולהלך רוחו הייחודיים.
הציפייה שלנו עלולה לכוון את הילד לחיות בזיוף. כדי לעמוד בציפיות שלנו, כדי לרצות אותנו, הוא יכחיש וידחיק צרכים ורצונות שלו שאינם עולים בקנה אחד עם רצוננו.
הציפיה שלנו אף עלולה ליצור מתח והתנגדות. יש ילדים שיאבקו בנו או יתרחקו מאיתנו כי יתנגדו לרצוננו לכפות עליהם.
אז איך מכוונים את הציפייה שבתוכנו כך שתיטיב עם ילדנו?
איך נמנעים מציפיות גבוהות?
הצופה
סוד הציפייה הוא היכולת להיות בעמדת צפייה.
כמו צופה שמתבונן כאשר הוא עומד ממרחק, כך ההורה.
ככל שאעמוד יותר ממרחק, ככל שאייצר יותר הפרדה בין עצמי לבין ילדי, כך אצליח לדייק את הציפיה בהתאם לצרכיו יכולותיו ורצונותיו של ילדי.
ככל שאתקרב, הגבול ביני לבינו יטשטש, ואני אראה בילדי את עצמי, עד כדי כך שיהפוך למעין "כרטיס הביקור" שלי. אצפה ממנו שישלים את החסרים שלי, ותחושת הערך שלי תהיה מונחת על כתפיו.
המרחק מאפשר לי להבין למה הוא זקוק. למה הוא שואף. להצטרף אליו ומתוך כך להוביל אותו להגשמת היעדים שלו.
על הר גבוה
יש עוד תכונה לצופה, חשובה ומהותית.
כדי לראות, עולה הצופה למקום מוגבה, הר או גבעה.
גם אני כהורה. אם ברצוני להיות הורה שמצפה נכון, עלי לחוש תחושת ערך גבוהה בעצמי. כשאקבל את עצמי כפי שאני, כשאחוש את ה"עצמי" שלי כטוב וכראוי, אקבל גם את ילדי. לא אפסיק לצפות, אך אצפה ממנו ציפיות יותר "מותאמות".
הורה שתחושת הערך שלו נמוכה, מצפה מעצמו ציפיות גבוהות מדי, וכך הוא מצפה אף מילדו.
מאמר זה מזמין אותנו ההורים לבחון את הציפיות שלנו מילדינו. בכל פעם שנחוש אכזבה או תסכול מילדינו, תהיה זו הזדמנות להתבוננות מחודשת שלי כהורה על הציפיות שלי, על עצמי ועליו.
הזדמנות לבחירה מחודשת ב"ילד האמיתי" שלי, כפי שהוא, כפי שיועד לי.
צופיה בן פזי,
פסיכותרפיסטית ומדריכת הורים,
מרכז חיבורים לזוגיות ומשפחה בית שאן

דילוג לתוכן